ארבע אחיות: ביקור בית אצל “קומונת ורטיגו”. מאת ליאור זאבי

נעה ורטהיים ובעלה עדי שעל, מייסדיה ומנהליה של להקת המחול ורטיגו, צירפו אליהם את שלוש אחיותיה של נעה, על בעליהן וילדיהן, והחליטו לעשות ניסוי סוציולוגי עצמי ולבדוק אם הסיפור הזה של השבט באמת שווה משהו

לפני שהגיעה המהפכה התעשייתית והרסה הכול, אנשים חיו כמו שצריך. המשפחות היו קרובות, הייצור היה עצמי והכפרים היו שקטים. נעה ורטהיים ובעלה עדי שעל, מייסדיה ומנהליה של להקת המחול ורטיגו,  צירפו אליהם את שלוש אחיותיה של נעה, על בעליהן וילדיהן, והחליטו לעשות ניסוי סוציולוגי עצמי ולבדוק אם הסיפור הזה של השבט באמת שווה משהו.

הן עזבו ערים, עבודות וחברים כדי להגיע לקיבוץ נתיב הל”ה הסמוך לבית שמש, להקים כפר מחול אקולוגי, להתחבר לטבע ובעיקר – להפסיק לרוץ כמו משוגעים. “אל תבינו לא נכון,” מתגוננת נעה ורטהיים, “אנחנו לא קיצוניים. אחרי הכול – זה לא שעברנו לגליל.”

ארבע אחיות

“אנחנו החברות הכי טובות בעולם,” אומרת נעה, “וזה בזכות אמא שלי. כילדות, כשהיינו רבות היא הייתה זורקת אותנו לחדר למעלה ואומרת ‘לכו תהרגו אחת את השנייה ואז תחזרו.’ היא ידעה מה היא עושה וזו המלצה לכל האימהות האינטליגנטיות – לא לנקוט עמדה. ילדים יודעים לעשות מניפולציות, הם יותר חכמים ממך, אז היא אף פעם לא התערבה. היינו צריכות להתמודד לבד ואף פעם לא הרגשנו שמעדיפים מישהי אחת על פני השאר או ששיפוטיים כלפינו. כשחושבים על זה, היא הייתה אמא די גנובה”.

מרב, נעה, טלי ורינה הן ארבע האחיות לבית משפחת ורטהיים. הן גדלו בבית דתי ליברלי בנתניה, כשאביהן עבד כבמאי טלוויזיה בטלוויזיה הלימודית “)הוא עשה את כל התוכניות של האנגלית, ‘שריף גודמן’ וכאלה, דורות של ילדים גדלו על הסדרות שלו.(” כשבגרו, החלו כולן, חוץ מטלי, בתהליך של חזרה בשאלה. “אני הייתי הכי קיצונית בדת,” משחזרת נעה, “מדריכה בבני עקיבא שעושה לאחיות הקטנות שלי את המוות אם הן לא התנהגו כמו שצריך. אני עדיין מחוברת לזה קצת, חבל לי לפעמים שהילדים שלי לא מקבלים חינוך דתי, יש בזה משהו נכון יותר.”

האחות הגדולה מרב המשיכה לעסוק בתחום הרוחני והיום היא עוסקת בוורטקס־הילינג – אנרגיית
ריפוי אלוהית, והיחידה שמלמדת תחום זה בארץ. נעה נישאה לעדי, ויחד הם הקימו את להקת המחול ורטיגו.” טלי עוסקת גם כן בריקוד והיא אחראית על הפרויקט של הרקדנים הנכים בורטיגו. רינה היא רקדנית בלהקה ומדריכה בבית הספר למחול. לפני שבע שנים נפטרה אמן. “אני חושבת שכבר אז התחילו המחשבות על כך שאנחנו רוצות להיות קרובות,” נזכרת נעה, “הבנו שאנחנו לא צריכות הרבה כשיש לנו אחת את השנייה.”

המחול

כילדה רקדה נעה בסטודיו של אסתר בש בנתניה, אך הפסיקה בעיקר בגלל חינוכה הדתי. את שירותה הצבאי העבירה בגרעין נח”ל, ומשהשתחררה עברה להתגורר בירושלים. “תהיתי מה אני אעשה עם עצמי. באחד הטיולים שלי בעיר ראיתי מודעה של קורס קיץ ב’אקדמיה למוזיקה ולמחול,’ עשיתי בחינה ועברתי בנס, כך שבעצם התחלתי ללמוד רק בגיל .”21

הסטודיו צילום: אריק סולטן

עדי נולד בחיפה, רקד ריקודי עם והצטרף ל”קרוואן” – משלחת מזמרת של תנועת הצופים שמופיעה בקהילות יהודיות בארצות הברית. “זו הייתה ההתנסות הבימתית הראשונה שלי,” הוא נזכר, “גם אם לא מקצועית במיוחד. הבנתי מה זה להופיע מול קהל והתחלתי להבין שזה מה שאני רוצה לעשות.” אחרי שירות צבאי בקורס טיס וכקצין בגולני, החל עדי להתעמק במחול ואף הצטרף לאנסמבל “בת שבע.”

המפגש הראשון בין השניים התרחש בלהקת המחול “תמר.” “קפצתי עליו,” נזכרת נעה, “הוא הגיע כמה חודשים אחריי ובדיוק למדנו ‘ליפט’ חדש. בסוף השיעור יצרנו קשר עין והיה נראה לנו שאנחנו יכולים לעשות את זה, אז קפצתי עליו. במקביל לרומן שהתפתח, התחלנו גם ליצור דברים משלנו.” “זו הייתה עילה טובה להתגלגל אחד על השני,” מוסיף עדי. מתוך הרומן והיצירה המשותפת, נולדה לפני 16 שנה להקת המחול “ורטיגו.” “רצינו משהו שיחבר בין החיים לאמנות,” הם מסבירים, “אנחנו לא מנסים להתעסק בפילוסופיה גבוהה, אלא בדברים שמעסיקים אותנו ביומיום: נכות, אקולוגיה, אדם והסביבה שלו.”

רינה, אחותה הצעירה של נעה, הכירה דרך עדי את בעלה נמרוד. “כשהתחלנו לצאת, הוא עבד כמלצר באחת המסעדות בירושלים,” נזכרת נעה, “אני עוד הייתי בשלב של ההתלהבות וחיכיתי לו במסעדה כל ערב שיסיים לעבוד.” נמרוד, הולנדי במקור, עבד עם עדי במסעדה. “האמת שנעה לא באמת באה בשביל עדי, היא באה בשביל הגלידה,” נזכר נמרוד, “כמה חודשים אחרי שחזרתי להולנד עדי התקשר אליי ואמר שאחותה הקטנה של נעה מגיעה לאמסטרדם לאודישן וביקש שאני אארח אותה. רינה הגיעה בהתחלה ליום, אחר כך ליומיים ובסוף נשארה שבעה חודשים.”

נתיב הל”ה

עד לפני שנה וחצי התגוררו נעה ועדי בבית רחב ומפנק בצור הדסה. “אף פעם לא היינו מותגיסטים, אבל כבר הגענו למצב שהיה לנו נוח. היה לנו את הסטודיו בירושלים, את הלהקה ואת קצב החיים ההיסטרי. הרבה גורמים חברו זה לזה בשביל שנוכל לעשות את הצעד הזה. התודעה שלנו התפתחה וכולנו עברנו תהליך דומה במקביל, הבנו שיש לנו מידה מסוימת של שליטה על החיים שלנו ושאנחנו לא חייבים לכפות את עצמנו על העולם בצורה גסה כל כך ולהיות עבדים לזמן הלוחץ ולמרחב המצומצם.”
במשך מספר חודשים חיפשה המשפחה מקום שבו תוכל להשתלב כקהילה אקולוגית יוצרת, ובמקביל לפתוח את בית הספר למחול. אחרי סיורים רבים הגיעו לנתיב הל”ה. “בהרבה מקומות שהיינו בהם האנשים היו סגורים ופחדו משינוי,” מסבירה נעה, “כשהגענו לכאן פגשנו אנשים פתוחים שהבינו את הפוטנציאל של מה שאנחנו רוצים להקים.”
ברגע שנמצא הלוקיישן המתאים, כל אחת מהאחיות ארזה את מיטלטליה ואת משפחתה. “הדבר הכי מדהים בכל הסיפור הוא שזה לא רק התאים לאחיות, אלא גם לבעלים שלנו,” מוסיפה נעה, “לדני, בעלה של מרב, היה עסק משגשג לייצור ולהתקנה של פרופילים בלגיים, והוא החליט שנמאס לו לבנות וילות לעשירים ולשרת את האצולה, אז הוא ה’מאסטר בילדר’ שלנו – כל מה שאתם רואים כאן זה רעיונות וביצוע שלו. נמרוד של רינה, צייר ומסגר, בנה לו כאן סטודיו מדהים. אברם של טלי עוסק בחקלאות ושותף לבנייה, ועדי מנהל את הלהקה. השנה הראשונה הייתה קשה בטירוף, המשכנו לסחוב את החיים הקודמים וההרגלים הישנים, וזה שינוי שקשה לעשות, אבל אנחנו כבר מתחילים להתרגל לחיים החדשים שלנו.”

בנייה אקולוגית

הסטודיו בנוי כולו בצורה אקולוגית המתמזגת עם הסביבה. המבנה הוא לול ישן שנשאר מיותם ושופץ בצורה יוצאת דופן. קורות העץ המפרידות בין שני חלקי הסטודיו הן משטחים ישנים שהיו בלול ועברו ניקוי ורסטורציה, הקירות מחופים בוץ, הותקנה מערכת של “מים אפורים” שחוסכת במים וממחזרת מי גשמים, ואפילו בשירותים מכסים בחול במקום להוריד את המים. גם בבתיהם הפרטיים מקפידים בני המשפחה על כבוד לסביבה וצרכנות חכמה.
“כבר שנים שיש לנו תיבת קומפוסט בגינה,” אומרת נעה, “אבל כשעברנו לכאן פתאום הבנו שלא חייבים את הסיבוב ב’איקאה.’ כל הרהיטים ה’חדשים’ שלנו הם פריטים שמצאנו ושיפצנו, אנשים זורקים דברים בלי סוף ואין שום סיבה לקנות חדש.”
לעת עתה גרות המשפחות דלת ליד דלת בבתי הקיבוץ, אך בקרוב יתחילו לבנות בהרחבה בתים משלהן. “אנחנו מתכוונים לבנות את הבתים בצורה דומה לבנייה של הסטודיו, עם מערכות ‘מים אפורים’ וכמה שפחות פגיעה בסביבה.”

בשיתוף

למפגש המשפחתי המורחב הגיעה כל אחת מהאחיות עם סיר מרק או תבשיל. “בכל יום רביעי אחר הצהריים יש לנו מפגש קהילתי,” מספרת מרב, “זה ארבע המשפחות שלנו ועוד קבוצה של אנשים מהקיבוץ, כל אחד מביא סיר ואנחנו אוכלים ומתדיינים על איך אנחנו רואים את עתידנו כאן.” אבל התחושה הקיבוצית של שיתוף והדדיות לא מסתיימת כאן.
“לא היינו מצליחות לעשות את זה בלי העזרה ההדדית, וזו אחת הסיבות שיזמנו את המעבר מלכתחילה,” אומרת נעה, “אנחנו לוקחים את הילדים מהגן אחד בשביל השני, נכנסים חופשי לבתים ועדיין מקפידים שכל אחד ימשיך להיות ממוקד בעצמו ובחלומות שלו.”

רעש לבן

יצירתה האחרונה של להקת ורטיגו בתחום המחול המודרני נקראת “רעש לבן” ומתרגמת לבמה את התחושות שחוו נעה ועדי בשנים האחרונות. נעה, ששקדה על הכוריאוגרפיה למופע, מסבירה את הקשר בין המציאות למחול: “המעבר לקיבוץ היה מתוך שאיפה לייצר חיים שקטים ורגועים יותר. זה קרה במקביל למופע והם הפרו זה את זה.
יש מתח עצום בין השקט הפנימי, המקום שאליו אנחנו שואפים, לבין הרעש שמייצרת הסביבה שלנו. הרגשתי שהרבה פעמים אנחנו מפספסים את מה שקורה בתוכנו בגלל עודף הגירויים שמוצעים לנו בחוץ, עד שהכול הופך לרעש לבן. במופע אנחנו עוסקים במתח הזה, ובחיים אנחנו מנסים לגשר עליו.”
המופע אף זיכה את הלהקה בפרס שרת החינוך, התרבות והספורט למחול.